לכאורה משפטי התורה אמנם שייכים בדרך ארץ, אך חוקיה או מצוות עשה שהזמן גרמן, אינם עניין בדרך ארץ. אמונה, עבודה, תפילה, הודיה, קשורות בעצם האדם. אכן גם לגבי מצוות זמניות מצאנו משלי הדיוטות ו'אמרי אינשי', כמו בשאר נושאים הללו, כגון מה שאמרו על פסוק 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך': 'אמר רבא אפילו לדבר עבירה' וגירסת עין יעקב 'אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי'.
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ז: רב שאל לרבי חייה רבה גגות ירוש' מה הן אמר ליה מן מה דמתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא הדא אמר' גגות ירוש' קודש.
מדרש תהלים (בובר) מזמור קד: אמר ר' זעירא אפילו שיחתן של ישראל תורה היא, משל הדיוט יהי א-להיך לוייתך.
ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקנו: ואותם המאחרים שוש אשיש כשיש שבת בין ראש השנה ליום הכיפורים ומקדימין שובה אומר[ים] משל [כה]דין נצוחיא דאזלין לקרבא ונטלין <לולבא> בידיהון, וזהו משל הדיוט ואינו עיקר. וכן העתקתי מכתב גליוני רבינו יוסף טוב עלם. וכן נראה לרבינו תם.
ספר אור זרוע ח"ב - הלכות קריאת ארבע פרשיות ומועדים סימן שצב: ואותן האומרים שוש אשיש בשבת שבין ר"ה ליוה"כ ומקדימין שובה ואומרים משל כהדין נצחייא דאזלין לקרבא ונטלין [מאני קרבא] בידיהן זהו משל הדיוט ואינו עיקר וכן העתקתי מכתב גלילי רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל וכן נראה לי עכ"ל ר"ת.
מחזור ויטרי סימן רסב: ויש שקורין שובה בין ראש השנה ליום הכיפורים בשיש שבת בין יום הכיפורים לסוכות. ומאחרים שוש אשיש לאותו שבת שבין יום הכיפורים לסוכות. ואומרים משל. סהדין [כהדין] ניצוחייא דאזלינן לקרבא ונקטין לוליבא בידיהון. וזה משל הדיוט הוא ואינו עיקר. ע"כ.
מסתבר שמשפטי התורה שייכים גם ביחיד מצד עצמו, אף בלא זיקתו לכלל ולעם. אכן לכל לאום עם ותרבות, ישנם כללי התנהגות וקודי חיים. מאכלים ומלבושים מסורתיים. מועדים לאומיים. מקומות קדושים. להבדיל, באור זה יש לראות את כל אותן מצוות ואזהרות, שאינן נוגעות בדרך ארץ הפרטי. אלה קשורות בדרך ארץ הכללי. פסח ומילה עונשן כרת מכלל ישראל, בגלל ש'פורש מדרכי ציבור' הוא. 'הפורש מדרכי ציבור' אין לו חלק לעולם הבא:
סדר עולם רבה (ליינר) פרק ג: אבל מי שפירשו מדרכי צבור כגון הצדוקין והמסורות והחניפין והאפיקורוסין ושנתנו חתיתם בארץ החיים ושכפרו בתחיית המתים והאומרים אין תורה מן השמים והמלעיגין על דברי חכמים גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכה לעולמי עולמים, שנאמר ויצאו וראו וגו', ולא עוד אלא ששאול כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול מזבל לו, מזבולו מבלה צורתם, וצורתם לבלות לשאול, מי גרם להם מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך.
תוספתא סנהדרין יג הלכה ה: אבל המינין והמשומדים והמסורות ואפיקורסין ושכפרו בתורה ושפורשין מדרכי ציבור ושכפרו בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים כגון ירבעם ואחאב ושנתנו חיתיתם בארץ החיים ושפשטו ידיהם בזבול גיהנם נינעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות שנ' ויצאו וראו בפיגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר שאול בלה והן אינן בלין שנ' וצורם לבלות שאול כו':
ראש השנה יז, א: אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' - גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול. רש"י: שפירשו מדרכי ציבור לא גרסינן, דהיינו כל הני דלעיל, והך מתניתין בסדר עולם, והכי גרסינן ליה התם: שפירשו מדרכי הצבור, כגון המינין והמסורות כו', מדרכי ציבור - מדרכי ישראל. מרדכי מסכת מועד קטן הגהות מרדכי פרק שלישי רמז תתקלז: שוב בדקנו בכל הספרים פ"ק דר"ה וכתוב בהם ושפירשו מדרכי צבור וכן באלפסי וכן בסדר עולם וכ"כ פ"ב דסנהדרין ודוחק למחוק כל הספרים ונראה הפי' כמו שפירשתי [שפירשו] מדרכי צבור שפירשו מדיני ישראל וזה הפי' נכון וכן מצאתי במס' שמחות הפורש מדרכי גזירות הצבור כו'.
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ב הלכה ח כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. שם ברייתות מאבל רבתי פרק ג: כל הפורשים מדרכי צבור, והם שעושי' עצמן בני חורין ממצוה וכבוד המועדות ושיבת כנסיות ומדרשות והמינין והמשומדין והמוסרין, לא די שאין מתאבלין עליהם, אלא קרוביהם ישמחו וילבשו לבנים ויאכלו בשמחה שמת שונאו של הק'.
ספרא אמור פרשה א (טז) בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפרשו מדרכי ציבור. סנהדרין מז, א: אמר ליה אביי: מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה? מת מתוך רשעו - לא הויא ליה כפרה. דתני רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא - תלמוד לומר: בעמיו - בעושה מעשה עמיו. מסכתות קטנות מסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי פרק ה הלכה א: כל שאין מתאבל עליו אין הכהן מטמא לו, שנאמר בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך, ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג קסח ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור, וכי הוא נכלל בענשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקדש לעבוד את השם יתברך, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש, שנאמר: 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', ונאמר: 'נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה', נקרא ישראל 'עמים', מפני שהם שנים עשר שבטים, כענין שנאמר: 'עמים הר יקראו', והם עם אחד לעבוד את השם, על כן אמר 'עם אלקי אברהם', והמלכים והשרים נקראו מגנים, מלשון: 'משחו מגן'. פירוש: נדיבי עמים נאספו לעבוד את השם יתעלה, כי מלכיהם ושריהם לאלקים, שהם עבדיו ואמוניו, כענין שנאמר: 'כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו'. 'מאד נעלה' - שהקדוש ברוך הוא מתעלה ומתהלל באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת השם, וכיוצא מכלל המקדשים את השם, ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם, הנה הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל הכתות שזכרנו שהן בוזים את דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא, והשנית - כי הן מניאים לב חלושי הדעות בפרישתם מדרכי הצבור, והנם מן המחטיאים את הרבים. ע"כ.
'דרכי ציבור' מהוות אחת מעיקרי יסודות דרך ארץ. מצוות התורה שאינן שייכות באנושיות בתורת פרט, הרי הן מתחייבות מצד דרכי כלל האומה. מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ט הלכה ב: לא ישמח אדם בין הבוכים, ולא יבכה בין השמחים; ולא יהא ער בין הישנים, ולא יהא ישן בין הערים. שם מסכת דרך ארץ פרק ד הלכה ה: לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים, ולא קורא בין השונים, ולא שונה בין הקורים. כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות. ע"כ. עניין זה, אינו אזהרה חובה או מצווה אלא דרך ארץ בעלמא. אך 'דרכי ציבור' של מצוות התורה, חובה גמורה הן, מהאי טעמא גופא. העובר עליהן, פורש מן הציבור. תוקף המצוות, אינו אלא מכוח הסכמת וקבלת התורה שעל ידי ישראל. אמירת 'נעשה ונשמע' עומדת ביסוד כל התורה כולה. אומות העולם אשר לא הסכימו לקבל את התורה, אינן נתבעין ונפרעין עליה:
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה: ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר, אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנ' ויאמר ה' מסיני בא וגו'. נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכ' את התורה, אמרו לו, מה כתיב בה, אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, וכתיב כי גנב גנבתי. וכשבא אצל ישראל, מימינו אש דת למו, פתחו כלם פיהם ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וכן הוא אומר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים.
מדרש זוטא - קהלת (בובר) פרשה ט: אדריינוס שחיק עצמות א"ל לר' יהושע בן חנניה אנא טב ממשה [רבך א"ל למה, א"ל] דאנא חי והוא מת, דכתיב כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, א"ל [יכול] את גזור דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין, א"ל אין, מיד גזר ואמר דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין, ברמשא קדמאה סלקין ומטיילין על איגר פלטין דידיה, ור' יהושע בן חנניה עימיה, תלא אפוי וחזא תננא [סלקא] מן זוזי רחיקא, א"ל דין תננא למה, א"ל את משכח [דוכסא] באיש, ועל אסיא לבקריניה. [ואמר לא אפשר עד דשתי חמימי, תלא אפוי וחמא תננא בזווי אחריתי, א"ל תננא למה, א"ל את משכח איפרכיא באיש, ועאל אסיא לבקרינהו], ואמר לא אפשר [עד דמיחם בלני]. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא, בחיים לא קמת גזירתיה אפילו חד יומא. א"ל מה קשי לעמא הפריצי בן שבעיה. חציף ההוא נטר מכולהון, ברם משה רבינו משעה שכתב לנו בתורה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. חזי אם יהודי מדליק נורא בשבתא, ועדיין גזירתו קיימת. ע"כ.
'משה קיבל תורה מסיני' ולא אברהם יצחק ויעקב או דוד ושלמה, משום שתורת משה, תורת אומה היא ואינה שייכת מצד עצמה ליחידים. מכיוון שנתהווה עם ישראל, מייד נצרכו לתורה. התורה, מעין קוד חברתי היא - 'תורת החברה היהודית'. אדם וחוה, נח ונעמה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה, היוו חברה יחידנית כוללנית. זוגות בודדים הללו, הכילו בקרבם את כלל האנושות או היהדות כולה. אבל בכלל ישראל היוצאים מארץ מצרים, לא הייתה חברה שלמה כי אם בשישים ריבוא יחד. זוג פרטי, ודאי אין בו את השלמות החברתית. תורת ישראל, מייחדת את האומה כולה ומלמדת את דרכי התייחסותם ופרטי השתייכותם זה לזה. מסתבר שבכל זאת ישנו בכל דור ודור איזה זוג אחד מרכזי, כמרדכי ואסתר בדורם, מלבד זוג גדולי ישראל, כמשה ואהרן או דוד ויונתן. סימן הזוג הזה הוא בנישואי אישה גדולה לאדם גדול, דהוי מילתא דלא שכיחא. 'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה'. מכל מקום, כיום אין חברה שלמה אלא בעם ישראל כולו והתורה והמצווה היא היא מנהג דרכי נימוסיה של אומה זו.
